הקרב אליך. באשר הרים הקב״ה כח התורה יותר מכח העבודה מש״ה אמר הקרב אליך. שתהא מעלתו קרובה למעלתך. ואם שאינו מגיע לה בשלימות וכדאיתא ביומא פ׳ בא לו דכתר תורה גדול מכתר עבודה וע׳ מש״כ לעיל י״ב כ״ד:
ואת בניו אתו. אין להם הכהונה מצד עצמם אע״ג שהם צדיקים וגדולים. אלא מצד שהמה בני אהרן. וזה הטעות הגיע לנדב ואביהוא בשעה שהביאו אש זרה כאשר יבואר בפ׳ שמיני שכסבורים המה שמצד גדולתם ראוים עכ״פ באותה שעה לעבוד לפני ה׳ כמו ששמש משה בשבעה ימים בחלוק לבן ויבואר עוד בפ׳ שמיני. מש״ה פי׳ הכתוב אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בניאהרן. דלא נימא דרק משום אלעזר ואיתמר אמר ואת בניו אתו. משא״כ נדב ואביהוא שהיו גדולים מהם כדמוכח מהא שנתייחדו לעלות אל ה׳ בהר מש״ה פי׳ הכתוב בשמותם דכולם בני אהרן ונדרשים לב״כ. אבל הבכורים אף על גב שלפני העגל היתה העבודה כשרה בהם ולא נאמר עדיין והזר הקרב יומת מ״מ לא היה להם ב״כ אלא בחלוק לבן:
לכבוד ולתפארת. באשר נדרש הענין שיהא אהרן מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ובפרישות נבדל מכלל ישראל. וזה א״א אלא באופן שיהא נכבד בעיני הבריות שידעו ויבינו כי הוא במעלה עליונה מהם. ולא יחשבו זאת לרמות רוחא. מש״ה היו הבגדים לתועלת שהיה בעיני ישראל לכבוד ולתפארת. והבינו מזה כי חפץ ה׳ ביקרו. וראוי להיות מרכבה לשכינה. וכן הוא בכל כה״ג. משא״כ בגדי כהונה דכה״ד לא היה לכבוד ולתפארת אלא המגבעות שעל ראשם כמש״כ להלן מקרא מ׳. אבל כה״ג היה ראוי להיות משונה בכל הליכותיו:
ואתה. משה בעצמו מטעם שיבואר בסמוך:
אל כל חכמי לב. החכמה אין מקומו בלב כ״א במוח. אלא כל מקום דכתיב חכמי לב הביאור יראת ה׳. שהוא ראשית חכמה ומקומה בלב כידוע. וע׳ להלן ל״א ו׳ ובש״מ. והענין שנדרש לכאן ביחוד חכמת יראת ה׳ יבואר לפנינו:
אשר מלאתיו רוח חכמה. אשר מלאתים מיבעי אלא קאי על אהרן שידבר משה לחכמי לב שמלאתי את אהרן רוח חכמה. וכ״ז הקדמה לסיפיה דקרא ועשו את בגדי אהרן לקדשו. דאחר שנצטוה אהרן להתקדש נתן המקום לו בגדי קודש שיסייעו לו לדבר. וידוע דכ״ד שבקדושה לבד שטעון עשיה לשמה עפ״י דין. עוד כל מה שמכינים יותר הפעולה לשם קדושה. מועלת יותר לתכליתה כמש״כ לעיל י״ט ב׳ ובכ״מ מש״ה נצטוה משה שיזהיר להאומנים שהם בעצמם יראי ה׳ לעשות הבגדים באופן שיועילו יותר לקדשו. ובאשר הוא דבר שבלב ע״כ הקדים לומר להם אשר מלאתי את אהרן רוח חכמה והוא יבין וישכיל מכח הבגדים איך שהם פועלים על לבו. היאך נעשו. ומש״ה נצטוה בזה משה בעצמו שידבר אל כל חכמי לב. ולא בצלאל שזה הפרט אינו נוגע לחכמות המלאכה אלא לחכמת המוסר:
לכהנו לי. שיש כמה מיני קדושות. יש מתקדש לתורה ויש לתפלה ואמר שיהא הכונה לקדושה לכהנו לי היינו לעבודת המזבח:
חשן ואפוד. הקדים הכתוב חשן לאפוד משום שהוא גדול במעלת הקדושה שהרי היה בו אורים ותמים. וגם לפי התכלית אשר יבואר לפנינו כחו גדול מכח האפוד. ומ״מ במצות עשייתן האפוד קודם כדרך לבישה. וגם זה לפי התכלית שבאה ממנו כמו שיבואר הוא קודם. וע׳ להלן מש״כ מקרא ט״ו כ״ב. והנה לא נזכר בסדר הבגדים לא המכנסים ולא הציץ. וטעם הדבר דהמכנסים לא באו לקדשו כ״א לכסות בשר ערוה ויבואר עוד להלן מ״ב. והציץ לא היה בכלל בגדי כהונה כ״כ בעה״ט ועוד נראה טעם שלא מנה הכתוב הציץ באשר בזה לא נזהרו לעשות לקדשו באשר השם קדשו כ״צ:
לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי. בבגדי כהנים הדיוטים לא נצטוו לעשות כדי לקדשם. אלא כדי לכהנו לי. והיינו לשמה. ונכלל ג״כ אהרן כאן דבאמת אינו לעיכובא מחשבה לקדשו אלא לכהנו לי הוא לעיכובא:
והםיקחו וגו׳. שהם יבחרו המובחר מכל מינים אלו לבגדי כהונה:
מעשה חושב. ציורים הבא במחשבה אלא שלא היו כרובים כ״א שארי ציורים:
שתי כתפות. מנהג ארצות הללו היה לנשוא על הכתף איזה מלבוש דק ונקרא כתף. ואינו מחובר לשום בגד. וצוה הכתוב שיהיו שתי כתפות:
חוברות. עומד להתחבר:
וחבר. שיהיו גם מחוברים ממש בשעת לבישה אל האפוד. ומדכתיב וחובר. משמע שלא באה המצוה שיהיו מחוברים בתפירה תמידית אלא מחוברים בקרסים וכדומה שמתפרדים בנקל. ובשעת לבישה באה המצוה וחבר ובזה מתבאר אריכות המקרא שתי כתפות וגו׳ אל שני קצותיו. ללמדנו שאין הקפד להחליף מימין לשמאל. ושתי הכתפות היו כשרות לכל א׳ משני הקצוות. אכן לא היה הכרח להיות בזה האופן כמבואר להלן במעשה ל״ט ד׳ מש״כ שם ומש״ה כתיב כאן אל שני. ושם כתיב על שני כמובן:
את שתי אבני שהם. את שתי משמע הידועים. והוא משום דכתיב ריש פ׳ תרומה אבני שהם וגו׳:
הנותרים. מיותר ללמדנו שלא משום שאלו הבאים על צד שמאל גרועים בזכרון טוב מששה הרשומים על ימין אלא משום שהמה הנותרים וראוים היו ג״כ להיות נרשם על ימין אלא שלא החזיקם האבן וניתותרו. מש״ה פי׳ הכתוב כתולדותם. לא משום מעלה וחשיבות אלא כתולדותם נחקקו. אבל כולן שוין בזכירה:
פתוחי חותם. מנהגם היה לפתח על החותם איזה ציור לבד השם. וכמה אנשים היה עיקר חתימתם בזה הציור כדאי׳ בפ׳ ג״פ ר״ח צייר מכותא ועוד אמוראי. ובא הצווי כאן דלבד שמותם יהיה הציור השייך לכל א׳. והיינו על שמות בני ישראל. אצל השמות. כמו דודאים אצל ראובן ארי׳ ליהודה:
מסבות משבצות זהב. משבצות הוא מלשון כי אחזני השבץ. דמשמעו חולי שתופס האדם לבלי לזוז ממקום למקום. וכן פי׳ משבצות בכל הענין כלי שתופס את האבן לבלי יפול והוא כמו מזלג וכדומה. והנה יש אבנים שיושבות למטה במלואת אבן ורק מן הצד עושים לו איזה משבצות שלא יפול מן הגומא. אבל אבני האפוד לא היה כן אלא גם מלמטה פתוח ונתפס בשני צדדין. וזהו פי׳ מסבות משבצות. סביב מכל צד יהיה במשבצות:
לזכרון. לטוב ולברכה. וכדאי׳ בב״ר פמ״ט מצינו שהקב״ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן שנא׳ ה׳ זכרנו יברך. פי׳ סתם זכירה לפני ה׳ ממילא יברך:
ועשית משבצות זהב. טס מרובע וחלול כזה# ומחט בו שתופס את הנתחב בו. ובאשר הי׳ השרשרות רחב כאשר יבואר לא היה אפשר להיות בטבעת עגול:
ושתי שרשרות. כשלשלת עגול בתוך עגול:
מגבלות. העיגולים לא יהיו מקשה שלא יהיו יכולים להמתח ולהקווץ. אלא יהיה באופן שיהיו מגבלות גבול ארוך וגבול קצר. לפי צורך הנושא בשעה שמגביה צוארו צריך להמתח ובשעה שמנמיך צריך להקווץ. והאיך יהיה של זהב מגבלות מפרש המקרא מעשה עבות. העגול יהיה מחוטים דקים עבות והיינו קליעה וכל עגול שהוא קלוע נמשך לארכו ונקווץ בהקיפו וע״ע להלן:
חשן משפט. מה שפרש״י שמכפר על קלקול הדין. והוא מסוגיא דערכין פ״ב וזבחים דפ״ח. אבל שם אינו אלא בתורת רמז ואסמכתא שלזה ג״כ בא החשן. אבל לא שזה עיקר תכליתו. וכמו בשאר בגדים דאי׳ שם דציץ מכפר על עזות מצח וכדומה שלא זהו העיקר בתכליתן ולא באו אלא ברמז. אלא עיקר פי׳ משפט לתבוע עלבונם של ישראל וכת״י מלכ״א ח׳ מ״ט ועשית משפטם למתפרע עולבהון ושם נ״ט משפט עמו ישראל למתבע עולבן עמו. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ י״ח. וזה היה הבדל זכרון של האפוד לזכרון של החשן. דזכרון של האפוד בא לצורך פרנסה טובה. מש״ה הוא הקודם בכ״מ מפני שהוא ד״א והכרחי וגם בפסוק כתיב תחלה ימינך ה׳ נאדרי בכח ואח״כ תרעץ אויב . וזכרון של החושן בא לישועת ישראל. ולנקום מרודפיהם. ויש לבאר שורש חושן מלשון חש בז. ומשמעו חשן משפט ממהר לעשות משפט. והנו״ן למשקל כנודע. ומש״ה היו רגילים מלכי ישראל והכלל לשאול באורים ביחוד לצרכי מלחמה יותר מעניני פרנסה דוק בנביאים ראשונים ותשכח. ובמס׳ יומא אי׳ אין שואלין אלא למלך ולב״ד ולמי שהצבור צורך בו ומפרשי שהוא משוח מלחמה ולצורך מלחמות ישראל. והיינו משום שהחשן עיקרו בא לזה התכלית ומש״ה היתה קדושתו רבה משל אפוד כמו שיבואר לפנינו. היינו דזה נדרש לכח התורה וזה לכח עבודה וידוע דכח התורה רבה מעבודה כמש״כ לעיל י״ב כ״ד ובכ״מ:
מעשה חשב. בציורין כמו שביארנו. כמעשה אפוד. באותם הציורין של מעשה אפוד. תעשנו. את החושן:
רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו. כאן כתיב מצות רבוע לפני המדה ולא כמו במזבחות. והיינו משום דשם הכלל מוסף על הפרט כמש״כ במזבח החיצון כדי לכלול כל מיני רבוע. משא״כ כאן בא הפרט לפרש את הרבוע שאינו אלא ארכו כרחבו ואי היה כתוב רק הפרט זרת ארכו וזרת רחבו כפול. ס״ד לכפול את הזרת של הרוחב מש״ה כתיב רבוע יהיה כפול ולמדנו דלאחר הכפול יהיה רבוע זרת ארכו וזרת רחבו. ומש״ה כתיב גם במעשה רבוע היה כפול ולא כמו במזבחות. וכמש״כ לעיל כ״ז א׳:
ומלאת בו. כפרש״י פ׳ תרומה שיהיו האבנים חצים משוקעים בזהב וממלאין את הגומא ולא כמו אבני האפוד שהיו מוסבות משבצות. משא״כ אילו לא היה משובצים אלא למעלה מן המלוי בגומא מש״ה נקראו אבני מלואים [ולא כפרש״י שכ׳ דמלוי זה נקרא משבצות]:
משבצים זהב יהיו במלואותם. נתבאר בדברינו דלמעלה מן הזהב היה כמו מזלגות התופסים את האבן שלא ישמט מן הגומא. והדרש על במלואתם שלא יחסר מאומה ע״י פתוח הוא דרש וכונה שניה משום שהוא מיותר שהרי כבר כתיב ומלאת בו:
שתים עשרה על שמותם. חזר ופירש בשביל שהיה כתוב על האבן הראשונה אברהם יצחק יעקב ושבטי ישורון על האבן האחרונה כדאי׳ במס׳ יומא ספ״ז והיה ס״ד שיהיה שמות שני שבטים על אבן אחת והרי מ״מ יהיו כולם נזכרים מש״ה פי׳ הכתוב דיהיו שתים עשרה דוקא על שמותם:
פתוחי חותם איש על שמו. ציור של חותם על שם כל א׳ כמש״כ שהיה ראובן חותמו בציור דודאים ויהודה אריה ויוסף שור וכדומה. ועי׳ מש״כ להלן בפ׳ פקודי במעשה אבני אפוד:
ועשית על החשן. לשם חשן ביחוד. ויבואר עוד לפנינו:
שרשת גבלות. פירש״י שהוא הוא דלעיל. והוא פלא דלמאי יהי׳ נכתב ב״פ. אלא יש עוד לדקדק דלעיל כתיב שרשרות וכאן שרשות. לעיל מגבלות וכאן גבלת. ולאו דבר ריק הוא. אלא כך הענין דלפי שהיו העיגולים של השרשרות מעשה עבות כדי שיתארך ויתקווץ. וזה פשוט דלפי רוחב העיגולים כך הבדל המשיכה והקויצה והזהיר הכתוב שלא יהיו העיגולים שוין למעלה סמוך לאפד כמו שלמטה סמוך לחושן אלא למעלה יהיו רחבים ונמשך הרבה מש״ה שמותן שרשרות ומגבלות. שהגבול נמשך הרבה ע״י מתוח וקווץ. ולמטה היו קטנים ומגבילים מעט מש״ה נקראים שרשות גבלות. ומזה הטעם היה נצרך לתחוב קצה השרשרת למעלה במשבצות רחב ולא בטבעת משום שהיה העיגולים רחבים ואינם נכנסים יפה בטבעת. ולמטה סמוך לחושן היה נתחב בטבעת משום שהי׳ כ״כ העיגולים קטנים עד שנוח להכנס בטבעת יפה כמו משיחה קצרה:
ובזה יבואר הא דכתיב ועשית על החושן דאלו הי׳ כל עיגולי השרשרת שוין היו כל העיגולים נעשים במחשבה אחת שיהיו עומדים ומשמשים בין חושן לאפוד. משא״כ עתה שהיו משונים מש״ה המצוה שיעשו הסמוכים לחשן ביחוד לשם קדושת החשן דרבה על קדושת האפוד שהרי שם הי׳ אורים ותמים וגם תכליתו בא ע״י קדושת התורה שגדולה ורבה היא על קדושת האפוד ותכליתו שבא ע״י קדושת העבודה. אבל העיגולים הרחבים היו נעשים סתם לשם חושן ואפוד:
ועשית על החושן. כאן ג״כ הפי׳ שיהיו הטבעות הללו נעשים לשם על החשן שגדול מתחת החושן מש״ה היו הטבעות הללו קדושים מן הטבעות דכתיב במקרא שאחריו שיהיו מלתחת החושן. משא״כ הטבעות התחתונות נעשים סתם לשם חושן:
ואת שתי קצות שתי העבותות. הי׳ במשמע קצה השני של כל א׳ מהעבותות. אבל רש״י לא פי׳ כן אלא שתי קצות של כל א׳ מהעבותות והכי משמע דיוק הלשון דלא כתיב ואת קצות שתי העבותות אלא שתי קצות וא״כ הי׳ כל עבות כפול ולמטה באמצע העבות היו מתחבר לטבעת שעל החשן ושני הקצוות נכנסים בהמשבצות. ובזה מתיישב ת״א שתרגם וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי. וכך הי׳ ראוי לתרגם וית תרין סטרוהי דתרין גדילן. וע׳ מש״כ הרמב״ן בס׳ ויקרא א׳ ט״ז וגם דבריו אין מבואר כ״כ ולדברינו בא ללמד בזה דהי׳ שני עבותות בכל צד. ומשמעות סטרוהי בארמית פעם הוא על קצה ופעם הוא על צד וצלע. ותרגם לפי הכונה שתי העבותות של שני הצדדים היינו בכל צד הי׳ שני עבותות למעלה:
אל מול פניו. פירש״י שלא יהיו הטבעות כלפי המעיל. ולפי״ז הוא כמו משמעות ממול פניו דבסמוך. ונראה עוד פי׳ אל מול פניו פני הנושא. והכונה שלא יהיו המשבצות תחובים בכתפות האפוד סמוך לעורף. אלא סמוך לפני הנושא:
בחשן המשפט. כבר נתבאר דמשמעו לעשות דיקיון של ישראל. לזכרון לפני ה׳ תמיד. וסתם זכרון לישועה וכדתני׳ בספרי פ׳ בהעלותך עה״פ וכי תבואו מלחמה. ונזכרתם. כ״ז שישראל נזכרים אין נזכרים אלא לישועה:
והנה בזכרון האפוד לא כתיב תמיד. משום דשם מיירי בזכרון לברכה ופרנסה וזה אינו אלא בשעת הברכה ברגלים דאז זמן רה״ש לצרכי פרנסה ומש״ה הי׳ מנהג בבהמ״ק שהכה״ג מתלבש בכליו ביו״ט כדתנן בחגיגה פ״ב והוא כדי להזכיר ברכת המועד משא״כ לתבוע עלבן של ישראל נצרך בכל שעה ובכל רגע. וע״ז אנו מתפללין ברכת גאולה בכל יום כמש״כ לעיל ס״פ בא:
והיו על אהרן. יהא זכות שם המפורש מסייעא לעשות משפט ישראל דבר יום ביומו:
ונשאאהרן. שיהא מחשב בזה ולא יהא מסיח דעת מזה אלא יהיה תמיד. על לבו. ולהזכירם בתפלתו. לפני ה׳ תמיד. ויהא תפלתו בצרוף האורים והתומים ושמות השבטים להועיל. והנה הרמב״ם בה׳ כלי המקדש פ״ט לא פי׳ כן. והפלא שהוא ז״ל כ׳ שם ה״י ואח״כ מכניס קצות העבותות של חושן בטבעות שלמעלה בכתפות האפוד. והרי בכתוב מפורש שלא הי׳ למעלה טבעות אלא משבצות והמקום יאיר עיני:
מעיל האפוד. פרש״י שהאפוד נתון עליו לחגורה. ובאמת לשון מעיל האפוד אפשר לפרש גם להיפך שיהא המעיל על האפוד. אבל ממה שכתוב בפ׳ צו סדר הלבישה מבואר שהאפוד חגור על המעיל. ועדיין אין בזה ישוב למאי כתיב מעיל האפוד. ונראה שבא ללמדנו דאסור ללבוש המעיל כ״א בשעת נשיאת האפוד. דזה פשוט דחשן ואפוד אסור ללבשן בחנם שהרי הן שעטנז. ובשעת שאלה שרי אפילו בלי המעיל. דזה היה מצותו כמו מצות עבודה בשמונה בגדים. וגם הרי אין שואלין אלא לדברים שיש בזה פק״נ. צרכי מלחמה ש״י. אבל המעיל שהיה כליל תכלת היה עולה על הדעת דרשאי ללבשו גם שלא בשעת עבודה. וכמו שהיה רגיל לישא הציץ אפילו שלא בשעת עבודה וכדאיתא שלהי פ״ג דקדושין הקם להם בציץ שבין עיניך. וכבר חקרו התוס׳ בזה. אבל המעיל לא היה אלא לשרת מש״ה נקרא מעיל האפוד. והנה כאן לא כתיב מעשה אורג בגוף המעיל אלא בסמוך גבי שפה ובמעשה כתיב בגוף המעיל. ויבואר לפנינו:
והיה פי וגו׳. בפי׳ מעיל נחלקו הראשונים ז״ל. רש״י פי׳ שהיה כמו כתונת רחב עם בתי יד וכולו סתום זולת פי ראש והוא פתיחת בית הצואר. ורמב״ם ורמב״ן כתבו שהיה פתוח כולו בלא בתי יד ורק למעלה אצל הצואר היה פי ראש מחובר מן הכנף אל הכנף ומכניס הראש בתוכו. והנה אם נדקדק לשון המקרא משמע בצווי כרמב״ם ורמב״ן ז״ל. דלפרש״י דמפרש פי ראשו בתוכו כפול לגוי׳ להיות לו לשפה א״כ היינו פי ראשו בתוכו היינו שפה יהיה לפיו. ומה זה דכתיב שתי הויות. והכי מיבעי והיה השפה לפיו בתוכו מעשה אורג. משא״כ לרמב״ם ולרמב״ן המה שני דברים. והיה פי ראשו בתוכו שיהא בית הצואר אינו תפור אלא ארוג מצד לצד. ומשמעות בתוכו לא כפרש״י לגוי׳ אלא ארוג עמו ממש. ואח״כ הוא דבר בפ״ע דאותו בתי הצואר יהיה שפה לפיו מעשה אורג לא שיהא במחט לכפול אלא באריגה לעשות חוט עבה בסוף. וע״ע בסמוך:
כפי תחרא. הוא מגן שיהא השפה העב מגין שלא יקרע. ולפ״ז הפי׳ לא נצרך לכתוב על גוף המעיל שיהא מעשה אורג אחר שאין לו בתי ידים. ממילא כולו ארוג. ועי׳ מש״כ בפי׳ המעשה:
על שוליו סביב. לדעת הרמב״ם ורמב״ן ניחא כפול לשון דשולי הראשון בא ללמד בכנף התחתון בקצהו. ואח״כ מפרש עוד שיהיו נמשכים הפעמונים ורמונים בצד השולים לאחורים למטה סביב ולא שיהא נמשך ממטה מן השולים למעלה על צדי שני כנפי המעיל לצד הלב. אבל לפרש״י שהיה סתום. הרי על שוליו סביב מיותר. שהרי כתיב ועשית על שוליו. וע״ע במעשה המעיל מש״כ בס״ד בכל השנוים בזה הפרשה:
פעמון זהב ורמון. בזה ג״כ נחלקו הראשונים ז״ל. רש״י ורמב״ם פירשו שהיו הפעמונים בין הרמונים. ורמב״ן פי׳ שהיה בתוך עובי הרמונים. ולשון זה המקרא יותר נוח לפרש״י ורמב״ם. דמש״ה נצרך עוד הפעם לפרש פעמון זהב ורמון ולא סגי במקרא דלעיל ופעמוני זהב בתוכם סביב. משום שהיו הרמונים רחוקים מעט זה מזה. וביניהם היה הפעמון והיה אפשר לומר דהיה הפעמון בין רמון לרמון בהרחק שוה. מש״ה כתוב פעמון זהב ורמון. היינו שיהא סמוך הפעמון לרמון. הפעמון להרמון. ועי׳ מש״כ עוד להלן במעשה שם כ״ה בדיוק לשון המקרא בתוכם ולא כתיב ביניהם:
ונשמע קולו וגו׳. המפרשים ביארו דהפעמונים באו שיהא הקול מגין עליו שלא ימות בבואו אה״ק. והוא פלא. שהרי ביוה״כ בקד״ק נכנס שלא בפעמונים ובהיכל היה גם כהן הדיוט נכנס לשמש בקטרת והרי אין לו פעמונים. ותו א״כ מאי פי׳ ובצאתו אלא פי׳ והיה על אהרן לשרת קאי על כלל המעיל. דאילו על הפעמונים והיו מיבעי. וה״פ דהמעיל יהיה מגין על אהרן בשרתו. אע״ג שהפעמונים עליו בבואו ובצאתו והיה זה הקול לכבוד או משום דבעינן בבית אלהים נהלך ברגש. וכהנים הדיוטים באו בקבוץ. אבל כה״ג משמש לבדו בהיכל ע״פ רוב. ע״כ נצרך רגש כבוד. אבל יוכל להיות שיזיק לו אותו הכבוד שנכנס לפני מלך הכבוד בקול ויוצא בקול מש״ה הי׳ המעיל כולו תכלת מגין עליו באשר התכלת היה מעלה בלב כה״ג מחשבה קדושה כמו שהוא מרכבה לשכינה. או כמו שמשמש לפניו ית׳ במרום כמו שמורה חוט של תכלת בציצית. אלא דשם אינו אלא חוט א׳ מטעם שביארנו בפ׳ שלח. ובזה שהכה״ג מתקדש ומתרומם אינו מזיק לו השמעת קול הפעמונים שנעשה לכבודו. ואפשר לפרש והיה על אהרן לשרת שהמעיל פועל במחשבתו שאינו אלא לשרת. ולא להתהדר לפניו ית׳:
פתוחי חותם קודש לה׳. היינו מלבד העיקר שהוא קודש לה׳ היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה. וכן ראינו צורת הציץ בס׳ מ״ע שראהו בפועל ממש:
על פתיל תכלת. על משמעו כ״פ לא על מקומי אלא על יסודי רצוני שיהא יסוד העמדתו על פתיל תכלת. היינו על ידי הפתיל. כמו תולה ארץ על בלימה וכן הרבה:
והיה על המצנפת. הפתיל היה באמצע הציץ ועולה על המצנפת לאחוריו:
אל מול פני המצנפת יהיה. שם יהיה העמדת החוט לאחורי הראש עד פני המצנפת שם הי׳ מקום לקשור את הפתיל וכן להלן כ״ט ו׳ דכתיב ונתת נזר הקודש על המצנפת פירושו העמדת הציץ יהיה על ידי המצנפת ואם היה מסיר המצנפת מראשו היה הציץ והפתיל נופל למטה זהו משמעות המקראות ועי׳ רש״י ורמב״ן:
לכל מתנות קדשיהם. היינו מתן דמים ואימורים שהוא לגבוה ולא עון הבשר שנאכל לכהנים וישראל:
והיה על מצחו תמיד לרצון להם. תחלה אמר שבא לכפר על עון טומאה וס״ד דמ״מ אין הקרבן מרצה. וכמו קרבן עובד כוכבים שאע״ג שכשר אינו עולה לרצון כדאיתא בזבחים דמ״ה מש״ה הוסיף שיהיה גם לרצון:
ועשית מצנפת שש ואבנט וגו׳. להיפך היה ראוי לכתוב כסדר הלבישה וכמו בסמוך דכתיב תחלה ועשית להם אבנטים. ואח״כ ומגבעות וגו׳ ויבואר הטעם להלן ל״ט כ״ח:
לכבוד ולתפארת. שיהיו מכובדים בעיני ישראל וידעו שהמה במעלה רמה מהם וכמש״כ לעיל בכה״ג אלא שבכהן הדיוט לא היה אלא מגבעות לכבוד ולתפארת:
ומשחת אתם. כת״א ותרבי יתהון. שמשמעו גבהות הנפש. שהבגדים עצמן גרם להם לבד שמן המשחה. ועי׳ ויקרא ז׳ ל״ה:
ומלאת את ידם. שיעשו בלי רפיון ידים והתעלפות אלא בידים מלאות עבודה. ועי׳ להלן ל״ב כ״ט:
וקדשת אותם. תזהירם שיהיו מתקדשים יותר מכל ישראל ולא יחשבו שהוא יוהרא באשר כך ראוי להיות שכהני ה׳ יהיו מקודשים ועי׳ מש״כ לעיל ס״פ בא בפי׳ קדש לי כל בכור. כך הפי׳ וקדשת אותם בכהנים:
ועשה להם מכנסי בד וגו׳. מכנסים המה פחותים ממעלת שארי ב״כ. דשארי בגדים באו לקדש. והלבישן משה בפעם ראשונה. ולדורות לבשו בעזרה. משא״כ מכנסים בא לכסות בשר ערוה מש״ה לבשו בחול ולא נכנסו ערומים. ולבשו בעצמן ולא משה הלבישן :
בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש. כייל הכתוב הני תרתי ביחד ולא כמו דכתיב להלן ל׳ כ׳ גבי קידוש יו״ר. היינו משום דלשרת בקודש קאי גם על בבואם אל אהל מועד ולא מוזהרין על הבגדים אביאה ריקנית דהיכל. והיינו דדייק המקרא לשרת בקודש דמשמעו בהיכל. משא״כ בקידוש יו״ר כמש״כ להלן. והא ודאי שלא שייך לומר בזה אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ומחייבי משום זר. דזרות ליכא בביאה ריקנית ואפילו בקודש הקדשים ואין אזהרה זו דאל יבא אלא באהרן ובניו וכמש״כ התוס׳ יבמות דל״ב לענין שימוש בטומאה. והדברים עתיקים:
